מה מייחד את השירה המרוקאית?
המוסיקה האנדלוסית
המוסיקה האנדלוסית (אָלָא) נוצרה ע"י זמרים שחיו בחבל אנדלוסיה שבספרד. ישנן השערות שהושפעה משירת הלוויים בבית המקדש.
המוסיקה האנדלוסית הינה שירה חתומה ואינה פתוחה לאפשרויות הלחנה ואימפרוביזציה.
היא בנויה על פי תורת הנובות (מקאמים). מתוך 24 נובות שהיו במקור נשארו 11 נובות.
24 המקאמים של המוסיקה האנדלוסית בנויים על יסוד ארבעה מקורות: דִּיל. זַיְידָּאן. מָאיָא. מַזְ'מוּם, והחלוקה ל24 היא כנגד 24 שעות היממה, כאשר לכל שעה יש את המוסיקה המתאימה.
הנובה מבוצעת בחמישה סוגי משקלים (טמפו): בּסִיט, קַאִים וַנוּצְף, דַּרְג', בִּטַיְיחִי, קוּדָּאם.
כל משקל הוא תסדיר, דהיינו רצף של שירים.
השיר בנוי מחמשה בתים או שבעה בתים, ולפעמים גם שני בתים.
בחמישה בתים - שלושת הראשונים והחמישי הינם באותו הלחן, ואילו הרביעי נקרא תִּגְטִיה (כיסוי).
יש שני סוגי תִּגְטִיה: נְצָצִיָּא - חזרה על חצי הבית שלפני, בִּרַאנִּיָּא - לחן שונה מהבית שלפני.
בשבעה בתים – הבית הראשון והשישי הינם תגטיה והשאר אותו הלחן.
ההבדל יבוא פחות לידי ביטוי כאשר המוסיקה תבוצע ווקאלית.
בדפים שלי, תגטיה מסומנת עם משולש כלפי מעלה.
תגטיה בשיטת החצי בדרך כלל אינה מוקלטת כי אין צורך, מפני שהיא רק חוזרת על החצי השני של הבית.
כללי המוסיקה האנדלוסית נוקשים וקבועים, וכאשר נמצא שיר החורג מהכללים הוא נקרא בִּירְוַואלָא (חיצוני).
התסדיר יתחיל בשירים איטיים עד לנקודה בה יחיש את הקצב ויסתיים בקצב מהיר.
נקודת ההחשה נקראת מֵהְז'וּז'. חלקו האחרון של התסדיר נקרא אִינְצִרָאף. השיר האחרון באינציראף נקרא כְּפִל (מנעול).
לכל נובה ישנה יצירה ווקאלית הנקראת בִּיתַאיין. את הקטע מבצע המוּנְשִׁיד (סולן ראשי), וזו בעצם הפתיחה לתסדיר האנדלוסי, בדומה למוואל הפותח את התסדיר הדז'ירי, או מוואל ירושלמי המבוצע כפתיחה לשיר באותו המקאם. הבִּיתַאיין נקרא כך מפני שהוא בנוי משני בתים.
ישנן נובות שלהן שני ביתאיינים שונים.
בסך הכל ישנם חמישים וחמישה תסדירים. יש שני תסדירים נוספים שהינם אסופת שירים במקאמים שונים - מֵטְרוֹז': אל-מטרוז' בוואכיר אל מיא ואל-מטרוז' קודאם ג'אדיד.
במוסיקה האנדלוסית ישנם שירים בודדים שחוזרים על עצמם, או רצף קטן של שירים שמופיע בכמה נובות. ישנם שירים בודדים שמופיעים גם בשירת הבקשות.
שירת הבקשות
שירת הבקשות של יהודי מרוקו מרוכזים בספר שירי ידידות.
השירים נאספו במאה האחרונה מכל רחבי מרוקו וספרד ע"י כמה משוררים, סודרו לפי המקאמים ונחלקו ל20 שבתות. שירת הבקשות היא בלילי שבתות החורף הארוכים, משבת בראשית שלאחר שמיני עצרת, ועד לשבת זכור שלפני חג הפורים.
לחני שירת הבקשות בנויים באופן אימפרוביזורי ובהשפעת לחני המוסיקה האנדלוסית בעיקר, חלק מהשירים בהשפעת לחן מזרחי, חלקם בעלי מקצב וחלקם לא. חלק מהשירים מופיעים גם במוסיקה האנדלוסית.
באתר זה, על מנת להקל על הלמידה, שולב קצב גם בשירת הבקשות, בליווי של דרבוקה.
במקור, שירת הבקשות נערכה לפנות בוקר, אולם כיום היא נערכת בליל שבת עד חצות. בתוך השירה נוהגים לשלב תסדיר אנדלוסי המתאים למקאם של הפרשה.
השיר החותם את הבקשות שבכל שבת נקרא קַצִידָּא והוא תיאור הפרשה על מפרשיה בחרוזים. בדרך כלל, מוסיפים שתי נעימות על הנעימה הבסיסית של הקַצִידָּא.
הקצידא שייכת לז'אנר הנקרא מֵלְחוּן. הפתיחה לקצידה היא בדרך כלל מוואל דז'ירי.
המוסיקה הדז'ירית
המוסיקה הדז'ירית מקורה מגרנדה שבספרד, כיום מרכזה הוא באלג'יריה הצמודה למרוקו. לשירה זו יש מתיקות מיוחדת.
גם היא כמו האנדלוסית בנויה על פי תורת הנובות (מקאמים).
במקביל לביתאיין האנדלוסי, ישנו את המוואל הדז'ירי שהוא הפתיחה לסדרה של שירים. המוואל יותר קליל מהביתאיין, ולכן מבצעים אותו באירועים ושמחות, ואת הביתאיין מבצעים באירועים יותר "כבדים" כמו הופעות של התזמורת האנדלוסית, או בשירת הבקשות.
המוסיקה השעבית
מוסיקה עממית שהתפתחה במחצית המאה האחרונה.
מוסיקה קיצבית ומושפעת מכלל המוסיקות הפופולאריות במרוקו אנדלוסית אלגיראית ומזרחי (שָרְקִי).
מקאמים מקבילים
ישנו דמיון בצליל בין המקאמים שבמוסיקות שלעיל. ההבדל ביניהן מתבטא בצליל בהשפעת הניב של האיזור המדיני.
מז'מום הדז'ירי מקביל לעג'ם המזרחי (המכונה בימינו בטעות "ירושלמי"). במוסיקה האנדלוסית, "איסתהילל" דומה.
עיראק הדז'ירי מקביל לביאת המזרחי. במוסיקה האנדלוסית, "סביהאן" דומה. גם משרקי (בחלקו).
זידאן הדז'ירי מקביל לחיג'אז המזרחי. במוסיקה האנדלוסית, "חגאז" דומה.
סחלי הדז'ירי מקביל לנהוואנד המזרחי.
סיכא הדז'ירי מקביל לכורד המזרחי.
המקאמים שבמוסיקה האנדלוסית יכולות להישמע דומה אך לא להיות מקבילים.
המוסיקה האנדלוסית (אָלָא) נוצרה ע"י זמרים שחיו בחבל אנדלוסיה שבספרד. ישנן השערות שהושפעה משירת הלוויים בבית המקדש.
המוסיקה האנדלוסית הינה שירה חתומה ואינה פתוחה לאפשרויות הלחנה ואימפרוביזציה.
היא בנויה על פי תורת הנובות (מקאמים). מתוך 24 נובות שהיו במקור נשארו 11 נובות.
24 המקאמים של המוסיקה האנדלוסית בנויים על יסוד ארבעה מקורות: דִּיל. זַיְידָּאן. מָאיָא. מַזְ'מוּם, והחלוקה ל24 היא כנגד 24 שעות היממה, כאשר לכל שעה יש את המוסיקה המתאימה.
הנובה מבוצעת בחמישה סוגי משקלים (טמפו): בּסִיט, קַאִים וַנוּצְף, דַּרְג', בִּטַיְיחִי, קוּדָּאם.
כל משקל הוא תסדיר, דהיינו רצף של שירים.
השיר בנוי מחמשה בתים או שבעה בתים, ולפעמים גם שני בתים.
בחמישה בתים - שלושת הראשונים והחמישי הינם באותו הלחן, ואילו הרביעי נקרא תִּגְטִיה (כיסוי).
יש שני סוגי תִּגְטִיה: נְצָצִיָּא - חזרה על חצי הבית שלפני, בִּרַאנִּיָּא - לחן שונה מהבית שלפני.
בשבעה בתים – הבית הראשון והשישי הינם תגטיה והשאר אותו הלחן.
ההבדל יבוא פחות לידי ביטוי כאשר המוסיקה תבוצע ווקאלית.
בדפים שלי, תגטיה מסומנת עם משולש כלפי מעלה.
תגטיה בשיטת החצי בדרך כלל אינה מוקלטת כי אין צורך, מפני שהיא רק חוזרת על החצי השני של הבית.
כללי המוסיקה האנדלוסית נוקשים וקבועים, וכאשר נמצא שיר החורג מהכללים הוא נקרא בִּירְוַואלָא (חיצוני).
התסדיר יתחיל בשירים איטיים עד לנקודה בה יחיש את הקצב ויסתיים בקצב מהיר.
נקודת ההחשה נקראת מֵהְז'וּז'. חלקו האחרון של התסדיר נקרא אִינְצִרָאף. השיר האחרון באינציראף נקרא כְּפִל (מנעול).
לכל נובה ישנה יצירה ווקאלית הנקראת בִּיתַאיין. את הקטע מבצע המוּנְשִׁיד (סולן ראשי), וזו בעצם הפתיחה לתסדיר האנדלוסי, בדומה למוואל הפותח את התסדיר הדז'ירי, או מוואל ירושלמי המבוצע כפתיחה לשיר באותו המקאם. הבִּיתַאיין נקרא כך מפני שהוא בנוי משני בתים.
ישנן נובות שלהן שני ביתאיינים שונים.
בסך הכל ישנם חמישים וחמישה תסדירים. יש שני תסדירים נוספים שהינם אסופת שירים במקאמים שונים - מֵטְרוֹז': אל-מטרוז' בוואכיר אל מיא ואל-מטרוז' קודאם ג'אדיד.
במוסיקה האנדלוסית ישנם שירים בודדים שחוזרים על עצמם, או רצף קטן של שירים שמופיע בכמה נובות. ישנם שירים בודדים שמופיעים גם בשירת הבקשות.
שירת הבקשות
שירת הבקשות של יהודי מרוקו מרוכזים בספר שירי ידידות.
השירים נאספו במאה האחרונה מכל רחבי מרוקו וספרד ע"י כמה משוררים, סודרו לפי המקאמים ונחלקו ל20 שבתות. שירת הבקשות היא בלילי שבתות החורף הארוכים, משבת בראשית שלאחר שמיני עצרת, ועד לשבת זכור שלפני חג הפורים.
לחני שירת הבקשות בנויים באופן אימפרוביזורי ובהשפעת לחני המוסיקה האנדלוסית בעיקר, חלק מהשירים בהשפעת לחן מזרחי, חלקם בעלי מקצב וחלקם לא. חלק מהשירים מופיעים גם במוסיקה האנדלוסית.
באתר זה, על מנת להקל על הלמידה, שולב קצב גם בשירת הבקשות, בליווי של דרבוקה.
במקור, שירת הבקשות נערכה לפנות בוקר, אולם כיום היא נערכת בליל שבת עד חצות. בתוך השירה נוהגים לשלב תסדיר אנדלוסי המתאים למקאם של הפרשה.
השיר החותם את הבקשות שבכל שבת נקרא קַצִידָּא והוא תיאור הפרשה על מפרשיה בחרוזים. בדרך כלל, מוסיפים שתי נעימות על הנעימה הבסיסית של הקַצִידָּא.
הקצידא שייכת לז'אנר הנקרא מֵלְחוּן. הפתיחה לקצידה היא בדרך כלל מוואל דז'ירי.
המוסיקה הדז'ירית
המוסיקה הדז'ירית מקורה מגרנדה שבספרד, כיום מרכזה הוא באלג'יריה הצמודה למרוקו. לשירה זו יש מתיקות מיוחדת.
גם היא כמו האנדלוסית בנויה על פי תורת הנובות (מקאמים).
במקביל לביתאיין האנדלוסי, ישנו את המוואל הדז'ירי שהוא הפתיחה לסדרה של שירים. המוואל יותר קליל מהביתאיין, ולכן מבצעים אותו באירועים ושמחות, ואת הביתאיין מבצעים באירועים יותר "כבדים" כמו הופעות של התזמורת האנדלוסית, או בשירת הבקשות.
המוסיקה השעבית
מוסיקה עממית שהתפתחה במחצית המאה האחרונה.
מוסיקה קיצבית ומושפעת מכלל המוסיקות הפופולאריות במרוקו אנדלוסית אלגיראית ומזרחי (שָרְקִי).
מקאמים מקבילים
ישנו דמיון בצליל בין המקאמים שבמוסיקות שלעיל. ההבדל ביניהן מתבטא בצליל בהשפעת הניב של האיזור המדיני.
מז'מום הדז'ירי מקביל לעג'ם המזרחי (המכונה בימינו בטעות "ירושלמי"). במוסיקה האנדלוסית, "איסתהילל" דומה.
עיראק הדז'ירי מקביל לביאת המזרחי. במוסיקה האנדלוסית, "סביהאן" דומה. גם משרקי (בחלקו).
זידאן הדז'ירי מקביל לחיג'אז המזרחי. במוסיקה האנדלוסית, "חגאז" דומה.
סחלי הדז'ירי מקביל לנהוואנד המזרחי.
סיכא הדז'ירי מקביל לכורד המזרחי.
המקאמים שבמוסיקה האנדלוסית יכולות להישמע דומה אך לא להיות מקבילים.
הרחבה על המוסיקה האנדלוסית
השירה האנדלוסית כוללת מחזור יומי שתחילתו עם שחר וסופו בחצות לילה:
עושאק, ערק עז'ם, משרקי, איסתהילל, רצד, מתאימים לשעות הבוקר.
גריבת לחסין, מיא, מתאימים לשעות הצהרים והשקיעה.
חגאז, צביהאן, מתאימים לשעות הערב.
רצד דיל מתאים לחצות לילה.
רמל מיא מתאים לכל שעות היום והלילה.
נעימות הנובות מבטאות תחושות:
רמל מיא, נותנת תחושה של עוצמה והוד המפעמת בנו.
עושאק, נותנת תחושה של צמיחה, והתעוררות החיים.
מיא נותנת תחושה של שברון לב לנוכח היום הגווע והזמן שחלף.
גריבת לחסין נותנת תחושה של רצונות, כאב על שאיפות בלתי ממומשות, חלום וערגה.
איסתהילל נותנת תחושה של גאווה ובטחון עצמי.
המילים של החריזה העברית
בנושא זה ישנה מחלוקת בין שני המורים הגדולים בדורנו, רבי מאיר עטיה זצ"ל ויבדל לחיים רבי חיים ביטון הי"ו, ששניהם העמידו תלמידים רבים.
רבי מאיר עטיה סבר שיותר קל לזכור כל שיר במילים מיוחדות משלו, והעדיף את החריזה של רבי שלמה הכהן, שמתאימה את המילים העבריות למילים הערביות, עד שלפעמים קשה להבחין אם מדובר בשיר הערבי המקורי או בשיר העברי.
לעומת זאת, רבי חיים ביטון סבר שעדיף להשתמש בשירים מוכרים, החוזרים על עצמם פעמים רבות, וכך נוצר מצב שכולם זוכרים את המילים בעל פה. את המילים הוא לוקח בדרך כלל מהספר "גן בשמים" שכתב הרב ישראל שרלי מלכה, ולפעמים משתמש גם בחריזות שכתב ר' מאיר עטיה בעצמו.
הרב ליאור עזרן משתמש בעיקר במילים שלימד ר' חיים ביטון, שהן יותר מוכרות, בגלל התלמידים הרבים שהוא לימד ועדיין מלמד ברחבי הארץ.
צורת הלימוד
המילים בספרו של ר' מאיר עטיה "מאיר השחר" הם ללא סימוני הברות, וגם ללא "הננ" או "יללל" שמהווים לעיתים חלק נכבד מהשיר. כאשר המילים חוזרות על עצמן, מופיע בקושי "רמז" בצורת הדגשה של מילה מסויימת. כאשר הצלעית חוזרת על עצמה, אין סימון. באופן זה קשה ללמוד או לזכור את השיר.
הדפים של רבי חיים ביטון הם עם סימוני הברות, וגם עם סימנים בצורת חיצים, המלמדים על עליה או ירידה, הפסקה או חיבור לבית הבא. באופן זה מאוד קל ללמוד, אך גם קשה לזכור. מי שהתרגל לשיר מתוך דפים אלה, מתקשה לשיר מתוך דפים רגילים ללא סימנים.
בדפים של הרב ליאור עזרן, הוא משלב את שתי השיטות, על מנת שיהיה קל גם ללמוד וגם לזכור.
צילום המילים בערבית הוא מתוך הספר "מאיר השחר" של ר' מאיר עטיה זצ"ל.
לימוד הפיוט בישראל
רבי מאיר עטיה למד את השירה האנדלוסית ואת שירת הבקשות אצל הפייטן רבי שלמה וענונו, רבי נחמיה אלבז מצפת, רבי מאיר שטרית, רבי משה אלפסי ורבי שלום אלבז.
הוא החל ללמד את השירה בחדרה ובגבעת אולגה, וכאשר עבר להתגורר בירושלים, בסביבות שנת תשנ"א (91), הוא פתח את שיעורו בירושלים, ולימד בבתי כנסת שונים. הרב ליאור עזרן הצטרף לשיעורו בירושלים בשנת תשנ"ט (99), בבית הכנסת של הרב עבדלחק.
לאחר מכן מסר ר' מאיר עטיה שיעורים בכל רחבי הארץ: ברחובות, מעלות, נשר, אשקלון, קריית ארבע, בית שאן, באר שבע, תל מונד, נהריה, בית שמש ואופקים.
ר' יצחק רווח (אביו של זאב רווח המפורסם) היה תלמידו של רבי דוד בוזגלו. הוא לימד את השירה האנדלוסית בבתי כנסת שונים בירושלים.
מנהלי "העדה המערבית בירושלים" שעושים רבות למען הנצחת השירה, הביאו את ר' יצחק רווח אל המרכז העולמי למורשת יהדות צפון אפריקה. הוא לימד שם במשך שנתיים. למדו אצלו ר' חיים ביטון, ר' יהודה דהן, ור' אליהו אלחרר (רבה של מודיעין), ועוד.
בשנת תשנ"ד (94), עבר ר' יצחק אירוע מוחי, ובעקבות כך הפסיק ללמד. יהודה דהן היה אחד החברים בוועד העדה המערבית, ודאג לכך שרבי חיים ביטון ימשיך את המסורת, עוד בחייו של ר' יצחק רווח (הוא נפטר בשנת 99).
בתחילה, לימד ר' חיים שלושה תלמידים: ר' יהודה דהן, ר' שמעון אילוז, ודוד סננס. לאחר שנה וחצי הצטרף אליהם ר' מני כהן, ולאחר שנים גדל ציבור התלמידים והגיע לכחמישים איש, ביניהם ר' אליהו בן ישי, ר' ישראל אזולאי, ור' שמעון בן שבת. בשנת תש"ס הצטרף אליהם הרב ליאור עזרן.
לאחר מכן התרחבו שיעוריו של רבי חיים ביטון לכל הארץ: מגדל העמק, בני ברק ונתיבות. השיעורים הללו קיימים עד היום, ומומלץ מאוד להצטרף אליהם. כל שיעור הוא חוויה אדירה.
תלמידיו של ר' חיים ביטון מלמדים אף הם. ר' מני כהן מלמד כמעט בכל לילה ברחבי הארץ: אשדוד, קרית ספר, מודיעין, רמלה, ירושלים, ובקרוב אף בבאר שבע. ר' שמעון אילוז מלמד כיום בעיר מודיעין.
ר' דוד אדרי מלמד במרכז לפיוט ושירה אשדוד, משנת תשנ"ב (92) ועד עצם היום הזה. במשך השנים הוא העמיד מאות תלמידים.
השירה האנדלוסית כוללת מחזור יומי שתחילתו עם שחר וסופו בחצות לילה:
עושאק, ערק עז'ם, משרקי, איסתהילל, רצד, מתאימים לשעות הבוקר.
גריבת לחסין, מיא, מתאימים לשעות הצהרים והשקיעה.
חגאז, צביהאן, מתאימים לשעות הערב.
רצד דיל מתאים לחצות לילה.
רמל מיא מתאים לכל שעות היום והלילה.
נעימות הנובות מבטאות תחושות:
רמל מיא, נותנת תחושה של עוצמה והוד המפעמת בנו.
עושאק, נותנת תחושה של צמיחה, והתעוררות החיים.
מיא נותנת תחושה של שברון לב לנוכח היום הגווע והזמן שחלף.
גריבת לחסין נותנת תחושה של רצונות, כאב על שאיפות בלתי ממומשות, חלום וערגה.
איסתהילל נותנת תחושה של גאווה ובטחון עצמי.
המילים של החריזה העברית
בנושא זה ישנה מחלוקת בין שני המורים הגדולים בדורנו, רבי מאיר עטיה זצ"ל ויבדל לחיים רבי חיים ביטון הי"ו, ששניהם העמידו תלמידים רבים.
רבי מאיר עטיה סבר שיותר קל לזכור כל שיר במילים מיוחדות משלו, והעדיף את החריזה של רבי שלמה הכהן, שמתאימה את המילים העבריות למילים הערביות, עד שלפעמים קשה להבחין אם מדובר בשיר הערבי המקורי או בשיר העברי.
לעומת זאת, רבי חיים ביטון סבר שעדיף להשתמש בשירים מוכרים, החוזרים על עצמם פעמים רבות, וכך נוצר מצב שכולם זוכרים את המילים בעל פה. את המילים הוא לוקח בדרך כלל מהספר "גן בשמים" שכתב הרב ישראל שרלי מלכה, ולפעמים משתמש גם בחריזות שכתב ר' מאיר עטיה בעצמו.
הרב ליאור עזרן משתמש בעיקר במילים שלימד ר' חיים ביטון, שהן יותר מוכרות, בגלל התלמידים הרבים שהוא לימד ועדיין מלמד ברחבי הארץ.
צורת הלימוד
המילים בספרו של ר' מאיר עטיה "מאיר השחר" הם ללא סימוני הברות, וגם ללא "הננ" או "יללל" שמהווים לעיתים חלק נכבד מהשיר. כאשר המילים חוזרות על עצמן, מופיע בקושי "רמז" בצורת הדגשה של מילה מסויימת. כאשר הצלעית חוזרת על עצמה, אין סימון. באופן זה קשה ללמוד או לזכור את השיר.
הדפים של רבי חיים ביטון הם עם סימוני הברות, וגם עם סימנים בצורת חיצים, המלמדים על עליה או ירידה, הפסקה או חיבור לבית הבא. באופן זה מאוד קל ללמוד, אך גם קשה לזכור. מי שהתרגל לשיר מתוך דפים אלה, מתקשה לשיר מתוך דפים רגילים ללא סימנים.
בדפים של הרב ליאור עזרן, הוא משלב את שתי השיטות, על מנת שיהיה קל גם ללמוד וגם לזכור.
צילום המילים בערבית הוא מתוך הספר "מאיר השחר" של ר' מאיר עטיה זצ"ל.
לימוד הפיוט בישראל
רבי מאיר עטיה למד את השירה האנדלוסית ואת שירת הבקשות אצל הפייטן רבי שלמה וענונו, רבי נחמיה אלבז מצפת, רבי מאיר שטרית, רבי משה אלפסי ורבי שלום אלבז.
הוא החל ללמד את השירה בחדרה ובגבעת אולגה, וכאשר עבר להתגורר בירושלים, בסביבות שנת תשנ"א (91), הוא פתח את שיעורו בירושלים, ולימד בבתי כנסת שונים. הרב ליאור עזרן הצטרף לשיעורו בירושלים בשנת תשנ"ט (99), בבית הכנסת של הרב עבדלחק.
לאחר מכן מסר ר' מאיר עטיה שיעורים בכל רחבי הארץ: ברחובות, מעלות, נשר, אשקלון, קריית ארבע, בית שאן, באר שבע, תל מונד, נהריה, בית שמש ואופקים.
ר' יצחק רווח (אביו של זאב רווח המפורסם) היה תלמידו של רבי דוד בוזגלו. הוא לימד את השירה האנדלוסית בבתי כנסת שונים בירושלים.
מנהלי "העדה המערבית בירושלים" שעושים רבות למען הנצחת השירה, הביאו את ר' יצחק רווח אל המרכז העולמי למורשת יהדות צפון אפריקה. הוא לימד שם במשך שנתיים. למדו אצלו ר' חיים ביטון, ר' יהודה דהן, ור' אליהו אלחרר (רבה של מודיעין), ועוד.
בשנת תשנ"ד (94), עבר ר' יצחק אירוע מוחי, ובעקבות כך הפסיק ללמד. יהודה דהן היה אחד החברים בוועד העדה המערבית, ודאג לכך שרבי חיים ביטון ימשיך את המסורת, עוד בחייו של ר' יצחק רווח (הוא נפטר בשנת 99).
בתחילה, לימד ר' חיים שלושה תלמידים: ר' יהודה דהן, ר' שמעון אילוז, ודוד סננס. לאחר שנה וחצי הצטרף אליהם ר' מני כהן, ולאחר שנים גדל ציבור התלמידים והגיע לכחמישים איש, ביניהם ר' אליהו בן ישי, ר' ישראל אזולאי, ור' שמעון בן שבת. בשנת תש"ס הצטרף אליהם הרב ליאור עזרן.
לאחר מכן התרחבו שיעוריו של רבי חיים ביטון לכל הארץ: מגדל העמק, בני ברק ונתיבות. השיעורים הללו קיימים עד היום, ומומלץ מאוד להצטרף אליהם. כל שיעור הוא חוויה אדירה.
תלמידיו של ר' חיים ביטון מלמדים אף הם. ר' מני כהן מלמד כמעט בכל לילה ברחבי הארץ: אשדוד, קרית ספר, מודיעין, רמלה, ירושלים, ובקרוב אף בבאר שבע. ר' שמעון אילוז מלמד כיום בעיר מודיעין.
ר' דוד אדרי מלמד במרכז לפיוט ושירה אשדוד, משנת תשנ"ב (92) ועד עצם היום הזה. במשך השנים הוא העמיד מאות תלמידים.
